אנחנו לא מדברים. אנחנו זורקים את השקים והקרטונים
על ערימה כהה. עכברים מצייצים.
הם זוחלים החוצה בשריקה מתוך שקים רקובים
גוררים את בטניהם. אנחנו חוזרים למכונית
לצפות בעשן ובשריפה. המנוע פועל.
אצבעותי מריחות מדבק מטוסים.
הוא מביט בי כשאני מביא את אצבעותי אל אפי.
אחר כך מסיט שוב את מבטו לכיוון העיר.
הוא רוצה לומר משהו אבל לא יכול.
הוא רחוק מיליון מייל. שנינו נמצאים הרחק
משם ועדיין מישהו בוכה. אפילו אז
כבר התחלתי להבין כיצד זה אפשרי
להיות במקום אחד. ובמקום אחר, גם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה