במה להתחיל /אלי אליהו

אולי אני צריך להתחיל לנקות את חיי,
להתחיל, אבל במה להתחיל?
אולי אסלק פחד דק
שהצטבר עם השנים
וקורים של אשמה
שנטוו בדממה בלילות.
או אגלגל תחילה את הבדידות
שכסתה אצלי מקיר לקיר
ואנקה תחתיה,
כדי שתשוב ותבריק רצפת נפשי
כאילו לא דרכו עליה
מעולם.

ואולי אדחה זאת לפעם אחרת. אחרי הכל,
עדין אפשר להלך פה, וגם החלונות,
יש לומר, עדין רואים דרכם
את העולם. וחוץ מזה,
השיר הזה.

ותוכו הרצוף אהבה.

למחרת /לאה גולדברג

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

דצמבר /אגי משעול

1

כְּשֶׁדֵּצֶמְבֶּר מַגִּיעַ הָפוּךְ
וְיָמָיו פּוֹנִים כְּלַפֵּי מַטָּה

שִכְבִי בַּדֶּשֶׁא
מוּל הַכָּחֹל נֵייבִי מִמֶּנּוּ נוֹלָדִים
הַכּוֹכָבִים

צִפּוֹר
שֶׁהִיא חֹד הַוִּי שֶׁל הַמַּסָּע כֻּלּוֹ
חיֶּבֶת לְהַצְדִּיק אֶת הָאֵמוּן.

2

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְאָן מַפְלִיגָה
סְפִינַת הַגַּעֲגוּעִים.
הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים, כְּמוֹ עֲבָדִים בְּבִטְנָהּ
חוֹתְרִים, חוֹתְרִים, וְהַזְּמָן
הוּא רוֹפֵא אֱלִיל.

הגננים היום עצובים/ לאה גולדברג

הגננים היום עצובים.

אבל האיכרים
מברכים על הגשם.
ואנחנו שנינו
אובדי עצה
מסתירים זה מזה
את עינינו.
נהיה נבונים: אל תשאל
מה צמח, מה קמל
ומה נעקר מלב.

הסערה הזאת
תחלוף עוד מעט,
השאלה הזאת
תשכח עוד מעט.
הנה מעל למגדל
כבר עומדת הקשת.

שירה | חזי לסקלי

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.
לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר
בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם
לַקִּלְקוּל.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר
בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִרְקֹד,
וּלְצַיֵּץ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר הַמִּתְגּוֹרֵר
מִתַּחַת לַבָּמָה וְנֶחֱרָד
מֵעֲדִינוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת שֶׁל הַמָּחוֹל.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת
חֶרֶשׁ אוֹ בִּפְרָאוּת.
לֹא לָגַעַת בַּפַּעֲמוֹן.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁם
אַנְגְּלִית.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לָנוּחַ, בְּעִקָּר לָנוּחַ.
שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה.
הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָזוֹן מְדַבֵּר.
שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת קוֹנְפִיטוּרָה
כְּלוֹמַר פְּרִי מֵת וְטָעִים.
שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת סֻכְּרָזִית
כְּלוֹמַר מַמְתִּיק מְלָאכוּתִי וּמְסַרְטֵן.
שִׁירָה יְכוֹלָה לִבְנוֹת
בֵּית-מְגוּרִים
בֵּית-חוֹלִים
בֵּית-סֵפֶר
בֵּית-סֹהַר
בֵּית-כְּנֶסֶת
אַךְ הִיא מַעֲדִיפָה
לְגַלּוֹת
בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִישֹׁן, לִישֹׁן וְלַחְלֹם עַל שִׁירָה.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִשְׁכַּב, לִשְׁכַּב וּלְדַבֵּר מִתּוֹךְ
שֵׁנָה.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּרָה
בָּאֲדָמָה
וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הַמֵּתִים.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לְטַפֵּל בְּחוֹלִים.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ,
לְבַטֵּל אֶת עַצְמָהּ,
לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ,
לִנְטֹשׁ וּלְהִנָּטֵשׁ.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִחְיוֹת.

בעתיד הקרוב/ צ׳ארלס בוקובסקי

הֵם מְתַכְנְנִים לְשַׁגֵר טֶלֶסְקוֹפּ
מִן הַמִשְׁטָח שָׁם לְיַד
וְהַבָּנִים וְהַבָּנוֹת יוּכְלוּ לִרְאוֹת
עֲשָׂרָה אֲחוּזִים יוֹתֵר חָלָל,
דְבָרִים
שֶׁלֹא רָאוּ מֵעוֹלָם.
 
 
אֲנִי בְּעַד זֶה.
 
הַהַמְצָאוֹת שֶׁלָנוּ
הַחִפּוּשׂ שֶׁלָנוּ
מַגְדִיל אֶת הַהֲנָאָה.
 
הוּא גוֹרֵם לַסֶנְדְוִיצִ'ים
שֶׁל חֶמְאַת בָּטְנִים וְרִבָּה
לִהְיוֹת טְעִימִים יוֹתֵר.
 
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים דְבָרִים כְּאֵלֶה
זֶה שׁוֹמֵר עָלֵינוּ
מִלַעֲשׂוֹת דְבָרִים
לְעַצְמֵנוּ.

*/ אברהם חלפי

לו גנב הייתי
אני גונב הייתי
מים הרבה –
שיהיו לי מים גנובים ימתקו.
ועוד גונב הייתי
שָמַיִם שָמַיִם הרבה

בשביל מישהו על הארץ הזאת.

*/ אווה קילפי

תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ,
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת,
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ,
הֵשַׁבְתִּי לוֹ,
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי.
בָּרוּךְ הַבָּא.

עצה ידידותית לאנשים צעירים/ צ׳ארלס בוקובסקי

סע לטיבט.
רכב על גמל.
קרא את התנ"ך
צבע כחול את הנעליים.
גדל זקן.
הקף את העולם בקאנו מניר.
חתום על הסאטרדיי איבנינג פוסט.
לעס רק על הצד השמאלי של הפה.
התחתן עם אשה עם רגל אחת והתגלח עם
                       סכין גילוח.
וחרות את שמך בזרועה.

צחצח שיניים בבנזין.
תישן כל היום וטפס על עצים בלילה.
היה נזיר ושתה כדורי עופרת ובירה.
שים את הראש מתחת למים ונגן על כינור.
רקוד ריקוד בטן לאור נרות ורודים.
הרוג את הכלב שלך.
רוץ לראשות העירייה.
גור בחבית.
רוצץ ראשך בגרזן.
שתול צבעונים בגשם.

רק אל תכתוב שירה

 

שמחת הכתיבה/ ויסלבה שימבורסקה

" לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב? 
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים, 
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה? 
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ? 
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת 
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ. 
שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר 
וּמְיַשֵּׁר 
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר". 
מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק 
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב, 
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים 
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט. 
בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל 
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה, 
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט, 
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה. 
שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים. 
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים. 
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה, 
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים 
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם. 
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד. 
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי. 
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה. 

וּבְכֵן יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה, 
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי? 
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים? 
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי? 
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה. 
הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיחַ. 
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה"

ציון לשבח/ גיורא פישר

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.

לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ
וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה

בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת-
מַגִּיעַ לָנוּ.
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה
וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם.
בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ
וְלֹא הֵעַזְנוּ
לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי
בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא
שֶׁקָּרָה
וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ
מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן
וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִיש

כָּל אֵלֶּה-
שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ
שֶׁעִם מִשְׁקָלָן
אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר
לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,
לָלֶכֶת

לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד
בִּגְלַל זֶה

אחדים אוהבים שירה / ויסלבה שימבורסקה

אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה
אֲחָדִים -
זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

אוֹהֲבִים -
אַךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
אוֹהֲבִים גַּם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָׁן,
אוֹהֲבִים לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהֶם,
אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.

שִׁירָה - 
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

כל האנשים בעולם שלא קוראים שירה/ מאיר ויזלטיר

וְזֶה בְּעֵרֶךְ כָּל הָאֲנָשִׁים,
קוֹרְאִים דְּבָרִים אֲחֵרִים. לְמָשָׁל,
הוֹרָאוֹת שִׁמּוּשׁ שֶׁל תְּרוּפוֹת,
כְּתוּבִיּוֹת בַּטֶּלֶוִיזיָה, תַּפְרִיטִים,
מִסְרוֹנֵי אֶס-אֶם-אֶס, אִימֵילִים וְרַפּוֹרטִים
מַתְכּוֹנִים, הוֹרָאוֹת הַרְכָּבָה שֶׁל אִיֶקֶאָה,

סִכּוּמִים חָדְשִׁיִּים שֶׁל כַּרְטִיסֵי אַשְׁרַאי,
פְּרָטִים אִישִׁיִּים בַּאֲתָרֵי דֵיטִינְג,
דִיאֶטוֹת, שִׁיטוֹת לִגְמִילָה מֵעִשּׁוּן,
תָּוִיּוֹת בַּקְבּוּקִים וַאֲרִיזוֹת אֲחֵרוֹת,
עִתּוֹנִים, וַאֲפִלּוּ רוֹמָנִים.

מֹחָם הוֹמֶה מִלִּים וְאוֹתִיּוֹת
בְּמִלְיוֹנִים, גַּם דָּמָם
שׁוֹרֵץ מִלִּים וְאוֹתִיּוֹת וְסִימָנֵי פִּסּוּק,

כְּמוֹ בְּלוֹרִיתוֹ שֶׁל יֶלֶד מְכֻנָּם, אַנְאַלְפַבֵּית.

זֶה לֹא הַיָּם/ לאה גולדברג

זֶה לֹא הַיָּם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ,

זֶה לֹא הַתְּהוֹם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ,

זֶה לֹא הַזְּמַן אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ

זֶה – אָנוּ שְׁנֵינוּ אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ.

לשכוח בך משהו/ ארז ביטון

לעזוב אותך

זה כמו לעזוב חדר במלון.

תמיד להשאיר מיטה לא מסודרת

וילאות קצת פתוחים

חצי חושך וחצי אור,

ותמיד תמיד

לשכוח בך משהו.

שיר בחמישה מובנים/ אלמוג בהר

1. אֲנִי קוֹנֶה לִי רַחְמֵי נְיָר בִּפְסוּקֵי דְּיוֹ

וּמְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחַת הַשְּׁקִיעָה עַל עָרְפִּי הַמְּלֹהָט.

אֲנִי מְחַבֵּר בֵּין צְלִילִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מוּבָן רַק בְּעִבְרִית

וּמְבַקֵּשׁ לִקְסֹם אֶת דַּרְכֵּךְ אֵלַי, אֶל הַדַּף הַזֶּה.

2. כְּאֵב לִבִּי הוּא חֵלֶק מִלִּבִּי

כְּמוֹ שֶׁשִּׂמְחַת לִבִּי הִיא חֵלֶק מִלִּבִּי

כְּמוֹ שֶׁדִּמְעוֹתַי הַחֲסֵרוֹת הֵן חֵלֶק מִבִּכְיִי:

בְּעִבְרִית גַּם נַחַל אַכְזָב הוּא נַחַל.

3. פִילוֹסוֹף יְוָנִי אָפֵל גִּלָּה: בְּעֵרוּת נִמְצָאִים

כָּל בְּנֵי הָאָדָם יַחַד בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם,

וּבְלֶכְתָּם לִישֹׁן פּוֹנֶה כָּל אִישׁ

לְעוֹלָמוֹ שֶׁלּוֹ. וַאֲנִי בַּחֲלוֹמִי הָיִיתִי אִתָּךְ

וְהִתְעוֹרַרְתִּי לְבַד.

4. חָכַם סִינִי לִמֵּד: רַב

מַה שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׁלִיךְ מִמַּה שֶׁיֵּשׁ

לְהוֹסִיף. כִּי הַשּׁוֹכֵחַ מוֹסִיף,

וְאִלּוּ הַזּוֹכֵר גּוֹרֵעַ. וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ דָּבָר.

5. קֹהֶלֶת אָמַר: אֵין זִכְרוֹן.

וּמֵאָז לְמַּדְתִּיו מִשְׁפָּטוֹ מְלַוֶּה

אֶת חַיַּי.

גופי היה חכם ממני/ יונה וולך

גופי היה חכם ממני

כוח הסבל שלו היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד

גופי

גופי הפסיק

כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכל

כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחריי

שיר אהבה אחר/ יהודה עמיחי

כבד ועייף עם אישה על מרפסת: 
"הישארי איתי". גם דרכים מתות 
כבני-אדם; בשקט או פתאום נשברים. 
הישארי איתי. אני רוצה להיות את. 
בארץ הלוהטת הזאת, 
מילים צריכות להיות צל

שמעתי שאת נמצאת/ מאיר אריאל

שמעתי שאת נמצאת בהמתנה
להשתלת לב.
שמעתי שאת נמצאת בהמתנה
להשתלת לב.
בא לי - קחי את לבי במתנה,
אך פוחד להעלב.

הרי דחית אותי כבר אז, הרי.
לא, את, אין לך לב.
הרי דחית אותי כבר אז -
את, אין לך לב.
הרי בעצם כבר לקחת את לבי, הרי.
עד היום זה כואב.

אז איזה מין לב היית רוצה עכשיו?
- יש מבחר מגוון.
כן, לב של מי היית רוצה עכשיו?
מבחר מגוון...
מי היית רוצה שימות עכשיו?
- יש מכשור מכוון.

אגב, אומרים שכבר די צפוף על הרפסודה
המתחילה להתפורר...
אומרים שכבר די צפוף על הרפסודה,
המתפוררת-התפורר!
...שעל מישהו לקפוץ מיד מהרפסודה,
שלא נצלול ונתקרר.

כאילו שהתמותה הגדולה הזו
עוד לא מספיקה.
מה, כל התמותה הגדולה הזו
לא מספיקה?
- אז גם כל ההמתנה שלך, הבהולה הזו,
עוד יותר מעיקה.

מה שאת באמת צריכה עכשיו
זה לתת לי מקום.
מה שאת באמת צריכה עכשיו -
לתת לי מקום (בליבך...)
אם תזוזי מתחת לשמיכה עכשיו,
שאחסר לך פתאום

הדרך הגדולה/ נתן אלתרמן

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל, 
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

יש אשר שקטים הם השמיים/ אברהם חלפי

יש אשר שקטים הם השמיים 
ממים או מאבן 
או מהרהור בצל של בין ערביים 
זורם חולם עולם בערפיליו 
עוד יום עוד דור 
עוד נצח זמן 
על פני חיי חלף
כמו הרהור בצל של בין ערביים
כי יש אשר שקטים הם השמיים

מראה/ סילביה פלאת

אֲנִי עֲשׂוּיָה כֶּסֶף וּמְדֻיֶּקֶת. אֵין לִי כָּל דֵּעוֹת קְדוּמוֹת.
כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֲנִי בּוֹלַעַת מִיָּד
בְּדִיּוּק כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְלֹא עִרְפּוּל שֶׁל אַהֲבָה אוֹ סְלִידָה.
אֵינֶנִּי אַכְזָרִית, אֲנִי רַק אֲמִתִּית,
עֵינוֹ שֶׁל אֵל קָטָן בַּעַל אַרְבַּע פִּנּוֹת.
רֹב הַזְּמַן אֲנִי הוֹגָה בַּקִּיר שֶׁמִּמּוּל.
הוּא וָרֹד עִם כְּתָמִים. הִבַּטְתִי בּוֹ זְמַן כֹּה רַב
עַד שֶׁאֲנִי חָשָׁה שֶׁהוּא חֵלֶק מִלִּבִּי. אַךְ הוּא מְהַבְהֵב.
פָּנִים וַחֲשֵׁכָה שָׁבִים וּמַפְרִידִים בֵּינֵינוּ.

עַתָּה אֲנִי אֲגַם. אִשָּׁה גוֹחֶנֶת מֵעָלַי,
מְחַפֶּשֶׂת בְּכָל תְּחוּמַי מַה הִיא בֶּאֱמֶת.
וְאָז הִיא פּוֹנָה לְאוֹתָם שַׁקְרָנִים, הַנֵּרוֹת אוֹ הַלְּבָנָה.
אֲנִי רוֹאָה אֶת גַּבָּהּ, וּמְשַׁקֶּפֶת אוֹתוֹ בְּנֶאֱמָנוּת,
הִיא גּוֹמֶלֶת לִי בִּדְמָעוֹת וּבְסַעֲרַת יָדַיִם.
אֲנִי חֲשׁוּבָה לָהּ. הִיא בָּאָה וְהוֹלֶכֶת.
כָּל בֹּקֶר פָּנֶיהָ מַחְלִיפוֹת אֶת הַחֲשֵׁכָה.
בְּתוֹכִי הִטְבִּיעָה נַעֲרָה צְעִירָה, וּמִתּוֹכִי אִשָׁה זְקֵנָה
צָפָה וְעוֹלָה לְעֶבְרָהּ יוֹם אַחַר יוֹם, כְּדָג נוֹרָא.

ירושלים 1985/ יהודה עמיחי

בקשות תקועות בחריצי הכותל המערבי,

פתקי ניר מקומטים ומודבקים.

לעומתם פתק תקוע בדלת ברזל ישנה

מוסתרת למחצה בשיח יסמין:

"לא יכולתי לבוא,

אני מקוה שתבין".

*/ פבלו נרודה

"אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב הַלַּיְלָה אֶת הָעֲצוּבִים שֶׁבַּשִׁירִים. 

לִכְתּוֹב, לְמָשָׁל: 

"הַלַּיְלָה זָרוּעַ כּוֹכָבִים, וְהֵם רוֹעֲדִים, כְּחַלְחַלִּים בַּמֶּרְחַקִּים".

שִׁירָת רוּחוֹת הַלַּיְלָה סוֹבֵבֵת בַּשָּמַים.

אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב הַלַּיְלָה אֶת הָעֲצוּבִים שֶבַּשִּירִים. 

אָהַבְתִּיהָ, וּלְעִתִּים גַּם הִיא אוֹתִי אָהֲבָה.

בְּלֵילוֹת כְּמוֹ זֶה הַלַּיְלָה בִּזְרוֹעוֹתַי הֶחְזַקְתִּיהָ. 

תַּחַת רָקִיעַ אֵינְסוֹפִי פְּעָמִים אֵין סְפ‎וֹר נְשַׁקְתִּיהָ.

הִיא אָהֲבָה אוֹתִי וּלְעִתִּים גַּם אֲנִי אֲהֲבְתִּיהָ.

הַכֵּיצַד לאֹ לֶאֱהוֹב אֶת עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת, הַמְּמֻּקָדוֹת.

אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב הַלַּיְלָה אֶת הָעֲצוּבִים שֶׁבַּשִּׁירִים. 

לְחַשׁוֹב שֶׁהִיא לאֹ לִי עוֹד, לָחוּשׁ שֶׁאִבַּדְתִּיהָ.

לִשְׁמוֹעַ אֶת עָצְמַת הַלַּיְלָה, עָצוּם יוֹתֵר בִּלְעָדֶיהָ. 

וְהַשִּׁיר בָּא אֶל נַפְשִׁי כְּמוֹ טַל עַל שְׂדוֹת מִרְעֶה.

מַה בְּכָךְ שֶׁאַהֲבָתִי לאֹ יָדְעָה לִשְׁמוֹר עָלֶיהָ. 

הַלַּיְלָה זָרוּעַ כּוֹכָבִים וְהִיא אֵינֶנָּה עִמִּי.

זֶה הַכֹּל. מִישֶׁהוּ שָׁר, אֵי-שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים. 

וְנַפְשִׁי לאֹ מַשְׁלִימָה עִם אָבְדָּנָהּ.

מַבָּטִי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֵיהָ לְקָרְבָהּ. 

לִבִּי מְחַפְּשָׂהּ וְהִיא אֵינֶנָּה עִמִּי.

אוֹתוֹ לַיְלָה שֶמַּלְבִּין אוֹתָם עֵצִים. 

אָנוּ, אֵלֶה מְאָז, כְּבָר לאֹ אֵּלֶּה שֶׁהָינוּ.

לאֹ אוֹהַב אוֹתָּה עוֹד, נָכוֹן, אַךְ כַּמָּה הַרְבֵה אֲהַבְתִיהָ. 

קוֹלִי חִפֵּשׂ אֶת הָרוּחַ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְאָזְנֶיהָ.

לְאַחֵר, תִּהְיֶה לְאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה לִנְשִׁיקותַי. 

קוֹלָהּ, גוּפָהּ הַבָּהִיר, עֵינֶיהָ הָאֵינְסוֹפִיּוֹת.

לאֹ אוֹהַב אוֹתָהּ עוֹד, נָכוֹן, אִם כִּי אוּלַי עוֹדֶנִי אוֹהֵב.

 כֹּה קְצָרָה הָאַהֲבָה וְאֲרֻכָּה כָּל כָּך הַשִּׁכְחָה.

כִּי בְּלֵילוֹת כְּמוֹ זֶה הַלַּיְלָה בִּזְרוֹעוֹתַי הֶחְזַקְתִּיהָ, 

נַפְשִׁי לאֹ מַשְׁלִימָה עִם אָבְדָּנָהּ.

אֲפִלּוּ הְיֶה זֶה הַכְּאֵב הָאַחֲרוֹן שֶׁהִיא גּוֹרֶמֵת לִי, 

וְאֵלֶּה הַשּׁירִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לָהּ."

האהוב ישֵׁן בחזה המשורר/ פדריקו גרסיה לורקה

כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ אַף-פַּעַם לֹא תֵּדַע,

כִּי בִּי אַתָּה יָשֵׁן עַכְשָׁו וּבִי אַתָּה הָדוּף.

שָׁטוּף בְּדִמְעוֹתַי אֲנִי נוֹצֵר אוֹתְךָ, רְדוּף

קוֹלוֹת חוֹדְרֵי-קְרָבַיִם הַחוֹתְכִים בִּי כִּפְלָדָה.

אֶת בֵּית-חָזִי חוֹצֶה עַכְשָׁו וּמְיַסֵּר מָרָה

הַחֹק הַמְּטַלְטֵל אֶת הַבָּשָׂר וְהַנִּיצוֹץ,

וְהַמִּלִּים הָעֲכוּרוֹת הִצְלִיחוּ כְּבָר לִנְעֹץ

שִׁנַּיִם בִּכְנָפָהּ שֶׁל נַפְשְׁךָ הַחֲמוּרָה.

עֲדַת גְּבָרִים דּוֹהֶרֶת בַּגַּנִּים וּמְחַכָּה,

עַל גֵּו סוּסִים שֶׁל אוֹר עִם רַעֲמָה יְרַקְרַקָּה,

לִנְחֹל אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּעֻנָּה וְאֶת גּוּפְךָ.

אַךְ אַל נָא תִּתְעוֹרֵר, אָהוּב. יְשַׁן שֵׁנָה בְּרוּכָה.

הַקְשֵׁב אֵיךְ כָּל הַדָּם שֶׁלִּי בַּכִּנּוֹרוֹת פָּקַע!

רְאֵה אֵיךְ הֵם אוֹרְבִים לָנוּ בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה!

אהבה מאושרת/ ויסלבה שימבורסקה

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,

הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-

 מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,

 שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,

 זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים

שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם : 

הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם

– לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?

 הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.

 הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,

מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:

 לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,

 מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !

 שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.

 באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.

 וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,

 הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה – 

הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,

 לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.

 עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,

 מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,

 מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?

 הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ

 כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.

 ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.

 לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,

 שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.

 אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת

 טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

*/ פרננדו פסואה

אֲנִי אָסִיר נִמְלָט.
מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי
נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי,
וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּי.

אִם בְּנֵי-הָאָדָם מִתְעַיְּפִים
מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,
כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ
מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?

נַפְשִׁי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי
אֲבָל אֲנִי מְהַלֵּךְ בֶּהָרִים,
הַלְוַאי שֶׁהִיא
לֹא תִּמְצָא אוֹתִי לְעוֹלָם.

לִהְיוֹת אֶחָד זֶה בֵּית-סֹהַר,
לִהְיוֹת אֲנִי זֶה לֹא לִהְיוֹת.
אֲנִי אָמְנָם חַי וּבוֹרֵחַ
אֲבָל אֲנִי חַי בְּהֶחְלֵט.

חֹק בְּקֶשֶר לִמְקוֹמֹות סְגוּרִים/ יהונתן גפן

לְכָל מָקוֹם שֶׁתַּגִּיעַ, תָּמִיד חַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה.

יִהְיֶה טוֹב, יִהְיֶה רַע, אַל תִּסְתַּכֵּן.

תָּמִיד עֲמֹד לְךָ קָרוֹב לַדֶּלֶת,

תַּכְנֵן אֶת הַבְּרִיחָה.

אֲפִלּוּ בַּבַּיִת שֶׁלְּךָ.

אַל תִּתְמַכֵּר לַבַּיִת, אַל תִּצָּמֵד לַקִּירוֹת,

וְתִהְיֶה מוֹכָן תָּמִיד,

שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּהַפְתָּעָה.

לְאָן שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ, אַל תִּצְטוֹפֵף,

הִכָּנֵס אַחֲרוֹן,

וְקֹדֶם כָּל

חַפֵּש אֶת הַיְצִיאָה.

הרחובות ממריאים לאט/ דויד אבידן

הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.
וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה.

עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹר שֶמֶש מָחְלַט.
בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לֹא נוֹלַד.
אָף לֹא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט.

הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחֹות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.
רַק רֹאשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.

אנשים משתמשים זה בזה/ יהודה עמיחי

אנשים משתמשים זה בזה

כמרפא לכאבם. אחד את השני

שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,

על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.

תופשים זה את זה ולא רוצים להניח.

משוררים מתים/ אלמוג בהר

מְשׁורְרִים מֵתִים

כּוֹתְבִים טוֹב

מִמֶּנִּי

טוֹב מִן הַמְשׁוֹרְרִים הַחַיִּים

טוֹב מֵאֵלוּ שׁעוֹד לֹא נוֹלדוּ.

כְּשׁאֶהְיֶה מְשׁוֹרֵר

מְשׁוֹרֵר מֵת

אוּלַי אֶכְתֹּב טוֹב

מִמֶּנִּי

טוֹב מִן הַחַיִּים

טוֹב מִן הַמְשׁוֹרְרִים אֲשֶר עֲדַיִן לֹא נוֹלדוּ.

*/ אלחנדרה פיסארניק

וּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת לוֹמַר
אֲנִי עוֹמֶדֶת לוֹמַר רַק מַשֶּׁהוּ
וּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת לַעֲשׂוֹת
אֲנִי עוֹמֶדֶת לְהִסְתַּתֵּר בַּשָּׂפָה
וְלָמָּה
אֲנִי מְפַחֶדֶת.

מים מתוקים/ מאיר אריאל

אהובתי כמו ארץ מדבר
לא מתמסרת קל, אם בכלל
להצגות שלי היא לא קהל;
אפילו כשרוצה אותי כבר
דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז, אני אוהב אותה יותר.

אהובתי היא כמו ארץ מדבר
יש בה נקיון בוהק וצח
שאם אני מעט מלוכלך
אפילו שרוצה אותי כבר
לא תתן להתקרב, לא תיעתר
דווקא אז, אני אוהב אותה יותר.

היא לא אוהבת כשאני מדבר
היא אומרת שאני משקר
אפילו בשתיקה
כמו לא שווה
אפילו יריקה

היא בטח לא שוכחת
ועדיין לא סולחת
לימים ארוכים ארוכים
כבר מזמן היתה עוזבת
אלמלא היתה חושבת
שתמצא בי
מים מתוקים.

אהובתי היא כמו ארץ מדבר
דוקרת כצור, צורבת כעקרב
חודרת לעצם כרוח קדים קרה;
אפילו שרוצה אותי כבר
מייבשת אותי
לראות אם אשאר
דווקא אז, אני אוהב אותה יותר.

אלי / לאה גולדברג

השנים פרכסו את פני
בזכרון אהבות
וענדו לראשי חוטי כסף קלים
עד יפיתי מאוד.

בעיני נשקפים
הנופים
ודרכים שעברתי
יישרו צעדיי-
עייפים ויפים.

אם תראני עכשיו
לא תכיר את תמוליך
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשווא
כשהלכתי אליך.

אדם חייו ארוכים מאוד/ יהודה עמיחי

אדם חייו ארוכים מאוד,

לראות חול הופך כביש וכביש שוב חול

ולאהוב שוב את האישה שפעם אהב.

אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי חנוכה

בחיינו ומאלפי חגי פסח ומרבבות

ימי השבת. כמו כשאתה בא לארץ צפונית

בקיץ והשמש שוקעת והיום נמשך ואתה אוכל 

ושותה ויוצא החוצה והיום נמשך ואתה אוהב 

ואתה קורא והיום נמשך.

אבל אדם חייו קצרים.

אילו חיינו חיי נצח לא הייתה לנו

אהבה ולא כאבה.

אני זוכר שאמרתי לך לפני הרבה שנים

בואי אליי, היי שלי, אני אוהב אותך כל כך,

ובכית ואמרת, "באת בזמן לא טוב,

אני רתוקה בכל גופי ובכל נפשי

לאיש היפה והרע הזה".

והלכתי מאיתך ולבי נשבר בתוכי.

אבל אילו חיינו חיי נצח

לא היה נשבר לבי,

הייתי אומר לך: אין דבר

נפגש בעוד אלף שנה ואולי

בעוד מיליון שנה

ואז תהיי שלי.

פנאי/ זלדה

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.
פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְֹשיקוֹת
וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יושְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרה
שֶל זִיו,
שטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַֹשָלוֹם
עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

מעשים קטנים/ אלמוג בהר

אדם פוֹדה נפשוֹ בְמעשים קטנִים

בְזיכרונות שהוא זוכר כשכולם

שוכחים, בְפצעים שֶהוא סוֹבל כשכוּלם

שמחים, בְשתיקות שֶהוא שותק כשֶכולם

צוחקים, בְחיוכים שהוא מחייך כשכוּלם

שוֹתקים, בְסדקים שהוּא עוֹצר כשכוּלם

ממשיכִים, בְראיות שֶהוא אוסף כשֶכולם

משלִיכִים, בְפתחים שהוא מגלה כּשכּולם

מסתירִים, בְשכחה שהוא שוכח כשכולָם

זוֹכרִים, אדם פוֹדה נפשוֹ

בְּמעשִים קטנִים