יום שני, 30 בינואר 2017

שיר ערש/ טל ניצן

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם
שֶׁאַתְּ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם
אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִלֵּב.

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם
שֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת נִבְעֶרֶת כְּמוֹ יֶלֶד
אַתְּ נִשְׁכַּחַת מֵאֵיזֶה לֵב.

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם
שֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת בְּלִי חֲשָׁד בְּלִי מָגֵן
בְּלִי מוֹרָא, אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִן הַלֵּב
הָאֶחָד שֶׁבּוֹ רָצִית לִהְיוֹת זְכוּרָה.

*

*/אברהם חלפי

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים
מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה.
כָּל הַמִּלִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי
וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה.

אַךְ עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי
זֹהַר עֵינָיו שֶׁל יֶלֶד.
וְעוֹד רוֹאוֹת עֵינַי:
כּוֹכָב אֵין דּוֹמֶה לוֹ בַּזֹּהַר.
וְאִמָּהוֹת דְּאוּגוֹת-פָּנִים
נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַקְּטַנִּים.

מַה יִּהְיֶה עֲלֵיהֶם? מַה יִּהְיֶה?
שִׁמְעוּ שִׂמְחָתָם הַנּוֹשֶׁמֶת
כְּאָבִיב, שֶׁנִּדְמֶה כִּי לֹא יַחֲלֹף עַד עוֹלָם.
כָּרוֹעַ אֶכְרַע לִפְנֵי דְּמוּת אֱלוֹהִים
אַף אִם מֵעֵינַי נֶעְלַם.

אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ
בָּרָק פּוֹגֵעַ בְּעֵץ
הַנּוֹשֵׂא אֶת פִּרְיוֹ לְתֻמּוֹ.
אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ
אָדָם מְחַלֵּל אֶת צַלְמוֹ.

- - אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים
מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה.
כָּל הַמִּלִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי
וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה.

*

יום חמישי, 26 בינואר 2017

שיטפון/ אלמוג בהר

שיטפון
"אבָל רְאִי, כַמָה מֻגזֶמֶת עתה הפרידה ליד הפגישה", יהודה עמיחי

ראִי, אהבתִי היתָה מוּגזֶמֶת
הִיא מִילאָה אֶת כּוּלִי
וְאַז החלָה לִגְלוֹש
וּבִיקשתִי לְהעבִיר מעט מִמנָה אליךְ
שֶלא תִשפךְ לַשווא
אבל אַת כבר היית מלאָה בְאהבָה אחרת
וְלִי לא נוֹתר בּךְ מקוֹם

(אנחנוּ כּלֵי קִיבוּל צרִים מלהכִיל)

רְאִי, כמָה הַשקִיעָה מוּגזֶמֶת
מזִיעָה, מִתאדמת, מבכָה, מִתנשֶמֶת
גָם לָה יֵש טעם לְדראמָה
בִשעת הַפְרידָה

רְאִי, גָם תחִינתִי מוּגזֶמֶת

בשעת ההתבהרות/ יאיר הורביץ

בְּשָׁעָה שֵׁשׁ לִשְׁעוֹן הָאָבִיב
לוּאִיס יַלְדַּת חֲלוֹם יָד
בְּיָד עִם אֲהוּבָהּ אֶת הַשְּׂדֵרוֹת תֶּחֱצֶה
וּתְדַמֶּה, הַכֹּל הִיא תְּדַמֶּה 
לְשֶׁמֶשׁ.
וּבְפִנַּת רְחוֹב רָאשִׁי שֶׁל עִיר
הִיא בְּקִיוֹסְק קָטָן
תִּשְׁתֶּה וּתְדַמֶּה 
לְכוֹס שֶׁמֶשׁ. אֲבָל
אֵם תַּרְחִיק בָּתִּים מִסְפָּר
אַרְאֶה לְלוּאִיס יַלְדַּת חֲלוֹם
אֶת אֶרֶץ הַצֵּל,
אַרְאֶה לָהּ אֶת אֶרֶץ הַצֵּל,
אַרְאֶה לְלוּאִיס יַלְדַּת חֲלוֹם אֶת אֶרֶץ הַצֵּל
בִּשְׁעַת הַהִתְבַּהֲרוּת.


זכרון מתקדם לעתיד/ יהודה עמיחי

אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף
שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה:
הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ,
כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים
וְאשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ
הָיָה לְלא נְשׂא,
וְאָמַרְנוּ,
"חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן.
כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם".

אֲנִי שָׁם.
וְיֵשׁ לִי זְמַן,
אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה.

אשתי/ ריימונד קארבר


אשתי נעלמה יחד עם בגדיה
היא השאירה מאחור שני גרבי ניילוןומברשת
לשיער שנשכחה מתחת למיטה.
הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם
לגרביונים הנאים הללוולשערות
החזקותהכהותשנתקעו בזיפי המברשת.
אני שם את הגרביונים בפח האשפהאת המברשת
אשמור ואשתמש בהזו רק המיטה
שנראית מוזרה ובלתי מובנת.

סיבה ותוצאה/ צ'ארלס בוקובסקי

הַטוֹבִים בְּיוֹתֵר לְעִתִים מֵתִים בְּמוֹ יְדֵיהֶם
הֵם פָּשׁוּט הוֹלְכִים,
וְאֵלֶה שֶׁנִשְׁאָרִים
לֹא מַמָשׁ מְבִינִים
לָמָה מִישֶׁהוּ
יִרְצֶה
לַעֲזוֹב
אוֹתָם

*/ יהונתן גפן

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דְּבָרִים אֲחֵרִיםכָּל הַזְּמַן.
הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה צִבְעוֹנִי וּמָלֵא בְּקִטְעֵי-עֵירֹם.
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּכַל לַעֲמֹד בָּזֶהכַּמָּה זְמַן?

קוֹנִי רוֹצָה לָדַעַת אֶת הַכֹּל וְיֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה קְלַסִיקָה וּצְרִיכִים לֶאֱהֹב.
אַתְּ זוֹכֶרֶתפַּעַםשָׁאַלְנוּ אֶת דּוֹן-פֶּדְרוֹ לְאָן הוּא רָץ
וְהוּא הֵשִׁיב:
אֵינֶנִּי רָץ אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי צוֹלֵעַ.
אִם תַּחַלְמִי אוֹתִי הַלַּיְלָההַזְכִּירִי לִי בְּבַקָּשָׁה שֶׁהִשְׁתַּנֵּיתִי.
אוֹ שֶׁהָיָה עָלַי לְהִשְׁתַּנּוֹת.

אִלּוּ לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב שִׁירִים הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל בְּכָל בֹּקֶר וְאַתְּ יוֹדַעַת אֶת זֶה יָפֶה מְאֹד.

ריקוד/ פנחס שדה

האם את זוכרת
איך פעם, בשבתך מחרישה, רגלייך הנהדרות
צנופות תחתייך, בכורסה,
הבטתי בך,
ובאשר נשמעה אז איזו נגינה של ריקוד ברדיו
באתי ורקדתי לפנייך,
אף כי איני יודע לרקוד רקדתי לפנייך, ואור
הערב ההוא, ושערך הצהוב, והשקט, והאושר-

זיכרון זה,למה
עלה עכשיו בדעתי, ואני
אפילו אין אני יודע היכן את, מקץ כל השנים הללו,
בזו שעת הלילה. כי זה עתה, זה עתה שוב
באתי, כאן בחדרי המבודד, מול כורסה זו הריקה, שלך,
ורקדתי לפנייך.

ליטוף / אגי משעול

כולנו כאן -אלה מאתנו החמים ומתרוצצים על פני האדמהואלה הקרים הטמונים כבר בְבטנהּ -ציידי אושר ועריקי סבל שהמלאכים מנדיבות או שעשוע, העניקו לנו רגע של בדולח,ליטוף אור שמהיסח דעת יכולנו לחוש בו -מתחבקים עכשיו זה עם זה כנאחזיםהמצרפים אהבה לאהבה.ואנחנו מתבוננים זה בזהבפלאי הפנים שאין להם אח,ונוגעים זה בזהבפלאי האצבעות וחכמתן הנבדלת מחכמתנו,בחיוכנו הרחב ושינינו הרבועותוהאי-מחרחרות ריבשאנו מגלים זה לזה,במגענו המתרגש, החם והחושש(כי הזולת תמיד הוא רושם עז מנשוא,חידה שפתרוה מרמז רק במבטוהנשקף כראי)והחמלה -הנשימה החמימה הנושבת ביקום,מרככת את בשרנו הבהול תמיד קדימהומעלה את הבכי הכמוס, הפנימי,כשמשהו מחרך הראייה שכבר נפער בנומשהו משם תמידרואה,רחום על היותנו אנשים,חנון על השכמות שכה מתגעגעות למעוף.

שישים קילוגרם של אהבה טהורה/ יהודה עמיחי

ששים קילוגרם של אהבה טהורה
בנויה לתפארת שבנתה את עצמה
בלי תכניות אדריכל, בלי ראשית בלי תכלית.
אשת נטו סוערת של גנטיקה טהורה עצמית.
תא אהבה מוליד תא אהבה.

מה עושה לך הסביבה,
מה עושים לך שינויים?
הם מיפים אותך מחוץ, כמו שקיעת שמש
ומדגדגים אותך בפנים. את צוחקת,
אני אוהב אותך.

השיר שלא כתבתי/ ריימונד קארבר

הנה השיר שעמדתי לכתוב
מוקדם יותר, אבל לא כתבתי
כי שמעתי אותך נעה בשנתך.
בדיוק חשבתי שוב
על אותו בוקר ראשון בציריך.
איך התעוררנו לפני הזריחה.
לרגע לא ידענו איפה אנחנו, אבל יצאנו
החוצה למרפסת שהשקיפה למטה
על הנהר, ועל החלק העתיק של העיר.
ופשוט עמדנו שם, נאלמים.
עירומים. מביטים בשמיים מתבהרים.
כה נרגשים ומאושרים. כאילו
שמו אותנו שם
בדיוק ברגע הזה.

לשמור על הדברים שלמים/ מארק סטרנד

בשדה
אני היעדרו
של שדה.
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.
כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.
לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.

הלילה אנחנו קוראים שירים/ מאיר ויזלטיר

הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים, אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ
קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים
אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא
אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם
לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ
אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים
אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאוֹד
הוּא לֹא יַסְכִּים.

ציפור כלואה/ יאיר הורביץ

"פְּתַח לִי שַׁעַר," אַתָּה אוֹמֵר,
וְנוֹשֵׂא עֵינַיִם לַמְּרוֹמִים.
רַגְלֶיךָ עַל הַקַּרְקַע
וְרֹאשְׁךָ שָׁט בָּעֲנָנִים.
אֶת חַיֵּי אֲבַלֶּה בַּשָּׁמַיִם,
כָּךְ אָמְרָה הַצִּפּוֹר,
וְעַל הָאָרֶץ אֵדַע אֶת מוֹתִי.

הָאֲדָמָה תִּפָּתַח לִי כְּשַׁעַר,
הוֹסִיפָה הַצִּפּוֹר,
וְאַחֲרֶיהָ רַק נְעִילָה.

HUMMINGBIRD/ ריימונד קארבר

נניח שאומר קיץ, 
אכתוב את המילה "ציפור", 
אשים את זה במכתב, 
אקח את זה במורד הגבעה 
לתיבת הדואר. כשתפתחי את 
המכתב שלי את תיזכרי 
בימים ההם ובכמה, 
אבל כמה, אני אוהב אותך.